רע"א 3692/07, ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל ואח'
כבוד השופטת ע' ארבל
08.08.2007
העובדות:
1. המבקש מתגורר כדייר מוגן עם משפחתו בדירה בחיפה (להלן: הדירה). על פי הסכם השכירות שנחתם בין המבקש לבעלי הדירה ב- 1968, הושכרה הדירה למבקש למטרת מגורים בתמורה לתשלום דמי מפתח (להלן: הסכם השכירות). המשיבים, שהם בעלי הדירה נכון להיום, טוענים כי המבקש הפר את הסכם השכירות, בכך שלא שילם את דמי השכירות במשך 4 שנים, והקים דוכן למכירת בשר בחצר הדירה, דבר המהווה שינוי ביעודה. לפיכך, הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המבקש מהדירה ומהחצר הצמודה לה.
החלטה:
1. סוגיית הדיירות המוגנת הוסדרה בחוק הגנת הדייר, שנחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. תכלית החוק נעוצה ברצון לאפשר גם לאנשים בעלי הכנסה נמוכה להבטיח לעצמם קורת גג לכל חייהם. קריסת הבסיס הרעיוני והתכליתי למוסד הדירות המוגנת, הובילה למגמת פרשנות מצמצמת של החוק ושל ההגנה שהוא מעניק.
2. המבקש טוען כי המשיבים נהגו בחוסר תום לב מאחר שפעלו מתוך מטרה לסלקו מהדירה, ועשו כל שביכולתם כדי לגרום לו להפר את הסכם השכירות. כלל הוא כי ככל שהבעלים מבקשים לממש את זכותם הקניינית בדרכים לגיטימיות אין בכך פסול. לשון אחר: רק אם יוכח כי הבעלים נהגו בדרך שיש בה משום תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלו, נראה בהם כחסרי תום לב, ויהיה זה לא צודק לתת פסק דין של פינוי. העובדה כי עמוק בליבם פנימה שאפו המשיבים לסלק את המבקש מהדירה, ואיני קובעת כי אכן כך היה, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על חוסר תום לב מצידם. על מנת שחוסר תום הלב מצד המשיבים יוביל לדחיית תביעתם יש לבחון את מעשיהם בפועל. בענייננו, קבע בית המשפט קמא כממצא עובדתי כי המבקש הפר את הסכם השכירות מבלי שקדמה לכך כל תחבולה או הכשלה מצד המשיבים. אין חולק שהמבקש הפר את הסכם השכירות, וניתן לקבוע כי המשיבים עשו שימוש לגיטימי בזכויות הקמות להם כתוצאה מהפרת ההסכם.
3. אף בעובדה שהמשיבים לא פנו אל המבקש בדרישה כי יתקן את ההפרות אין די כדי להצביע על חוסר תום ליבם ולשלול ההצדקה לפינויו מהדירה. זאת, מאחר שלא מוטלת על בעלי בתים האחריות להתריע בפני הדיירים או לפנות אליהם בדרישה זו או אחרת.
4. באשר לסעד מן הצדק. סעיף 132(א) לחוק מאפשר לבית המשפט להימנע מלצוות על פינוי, על אף קיומה של עילת פינוי, כאשר שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לצוות על כך. לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל.
5. במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה. נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים: "אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, 13.305)). גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו. הפרותיו של המבקש, הגם שלא נעשו בכוונת זדון או בחוסר תום לב, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות עליו חתמו. נסיבות המקרה אינן מצדיקות לכשעצמן מתן סעד מן הצדק.
כבוד השופטת ע' ארבל
08.08.2007
העובדות:
1. המבקש מתגורר כדייר מוגן עם משפחתו בדירה בחיפה (להלן: הדירה). על פי הסכם השכירות שנחתם בין המבקש לבעלי הדירה ב- 1968, הושכרה הדירה למבקש למטרת מגורים בתמורה לתשלום דמי מפתח (להלן: הסכם השכירות). המשיבים, שהם בעלי הדירה נכון להיום, טוענים כי המבקש הפר את הסכם השכירות, בכך שלא שילם את דמי השכירות במשך 4 שנים, והקים דוכן למכירת בשר בחצר הדירה, דבר המהווה שינוי ביעודה. לפיכך, הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המבקש מהדירה ומהחצר הצמודה לה.
החלטה:
1. סוגיית הדיירות המוגנת הוסדרה בחוק הגנת הדייר, שנחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. תכלית החוק נעוצה ברצון לאפשר גם לאנשים בעלי הכנסה נמוכה להבטיח לעצמם קורת גג לכל חייהם. קריסת הבסיס הרעיוני והתכליתי למוסד הדירות המוגנת, הובילה למגמת פרשנות מצמצמת של החוק ושל ההגנה שהוא מעניק.
2. המבקש טוען כי המשיבים נהגו בחוסר תום לב מאחר שפעלו מתוך מטרה לסלקו מהדירה, ועשו כל שביכולתם כדי לגרום לו להפר את הסכם השכירות. כלל הוא כי ככל שהבעלים מבקשים לממש את זכותם הקניינית בדרכים לגיטימיות אין בכך פסול. לשון אחר: רק אם יוכח כי הבעלים נהגו בדרך שיש בה משום תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלו, נראה בהם כחסרי תום לב, ויהיה זה לא צודק לתת פסק דין של פינוי. העובדה כי עמוק בליבם פנימה שאפו המשיבים לסלק את המבקש מהדירה, ואיני קובעת כי אכן כך היה, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על חוסר תום לב מצידם. על מנת שחוסר תום הלב מצד המשיבים יוביל לדחיית תביעתם יש לבחון את מעשיהם בפועל. בענייננו, קבע בית המשפט קמא כממצא עובדתי כי המבקש הפר את הסכם השכירות מבלי שקדמה לכך כל תחבולה או הכשלה מצד המשיבים. אין חולק שהמבקש הפר את הסכם השכירות, וניתן לקבוע כי המשיבים עשו שימוש לגיטימי בזכויות הקמות להם כתוצאה מהפרת ההסכם.
3. אף בעובדה שהמשיבים לא פנו אל המבקש בדרישה כי יתקן את ההפרות אין די כדי להצביע על חוסר תום ליבם ולשלול ההצדקה לפינויו מהדירה. זאת, מאחר שלא מוטלת על בעלי בתים האחריות להתריע בפני הדיירים או לפנות אליהם בדרישה זו או אחרת.
4. באשר לסעד מן הצדק. סעיף 132(א) לחוק מאפשר לבית המשפט להימנע מלצוות על פינוי, על אף קיומה של עילת פינוי, כאשר שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לצוות על כך. לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל.
5. במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה. נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים: "אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, 13.305)). גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו. הפרותיו של המבקש, הגם שלא נעשו בכוונת זדון או בחוסר תום לב, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות עליו חתמו. נסיבות המקרה אינן מצדיקות לכשעצמן מתן סעד מן הצדק.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
